החלטה בתיק רע"א 6336/12

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגנית הנשיא ש' דברת והשופטיםר' ברקאי, ו-א' ואגו) בע"א 26373-03-12 מיום 15.7.2012 בו נדחה ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), אשר דחתה את ערעור המבקשים על סירובו של המשיב להכיר במנוחה כזכאית לתגמולים על פי חוק הנכים.

תמצית העובדות

המקרה שלפנינו הוא מקרה מצער אשר ההליכים המשפטיים בו מתנהלים מזה למעלה מעשור. המנוחה לקתה במהלך שירותה הצבאי במחלה מסוג לימפומה. על פי הרישום בגליונה הרפואי, ביום 18.9.2000 נערכה למנוחה ספירת דם בה נמצא כי היא סובלת מאנמיה משמעותית. תוצאות הבדיקה לא הועברו לרופא האחראי ולמנוחה כנדרש בהתאם לנהלים. לפיכך, רק ביום 12.10.2000 הופנתה המנוחה לבית החולים, שם אובחנה כסובלת מהמחלה. בעת האבחון, היתה המחלה בשלב מתקדם ביותר  ומפושטת בגופה. בהתאם לכך, קיבלה המנוחה טיפול כימותרפי אגרסיבי ובמאי 2001 עברה השתלת מח עצם עצמית. בשלב זה, היתה נסיגה במחלה, אך בנובמבר 2001 נשנתה המחלה. ביום 9.10.2003, למרבה הצער, נפטרה המנוחה ממחלתה. 

תמצית ההליכים הקודמים

ביום 5.3.2001 הגישה המנוחה בקשה להכרה בזכותה על פי חוק הנכים לקצין התגמולים. ביום 11.4.2002 דחה קצין התגמולים את תביעתה של המנוחה, בהסתמך בין היתר על חוות דעתה של פרופ' מיטס, לפיה אין בתנאי שירותה של המנוחה משום גרימה או תרומה לעצם הופעת מחלתה.

על החלטה זו הגישה המנוחה ערעור לועדת הערעורים (ו"ע 1088/02). בערעור נסמכה המנוחה על חוות דעתו של פרופ' ראובן אור, בה נטען כי האיחור באבחון מחלתה הביא לנתוני פתיחה קשים יותר וממילא להקטנה משמעותית בסיכויי החלמתה. מנגד, נסמך קצין התגמולים על חוות דעתה האמורה של פרופ' מיטס וכן על חוות דעת משלימה מטעמה. ביום 28.12.2006 דחתה ועדת הערעורים את הערעור, תוך שנקבע כי המערערים לא הוכיחו כי לו היתה מאובחנת מחלתה של המנוחה במועד מוקדם יותר, היה הדבר משפר את סיכויי החלמתה.

על פסק דינה של ועדת הערעורים הוגש ערעור לבית משפט המחוזי בבאר-שבע (ע"א 1029/07). על פי הסדר דיוני בין הצדדים, אשר קיבל תוקף של פסק דין, נדחה הערעור, בכפוף לכך שהמבקשים יוכלו להביא ראיות חדשות לפני קצין התגמולים אשר יתמקדו בשאלת המועד בו ניתן היה לגלות את מחלת המנוחה ובשאלת השפעתו של גילוי מוקדם זה על  סיכויי החלמתה, ובפרט באיזו מידה גילוי מוקדם בחודש ספטמבר היה משפר את סיכויי החלמתה של המנוחה.

בעקבות ההסדר הדיוני, המציאו המבקשים לקצין התגמולים חוות דעת משלימה של פרופ' אור כראיה חדשה. בחוות דעתו המשלימה קבע פרופ' אור כי חל עיכוב לא סביר בגילוי המחלה מיום 18.9.2000 ועד ליום 12.10.2000, אשר החמיר את מצבה של המנוחה ופגע קשות בסיכויי החלמתה. לאור האמור, ביקש קצין התגמולים חוות דעת משלימה נוספת של פרופ' מיטס. בחוות דעת זו גרסה פרופ' מיטס כי לעיכוב של שלושת השבועות לא היה כל השפעה על סיכויי החלמתה של המנוחה. לאור האמור בחוות דעתה של פרופ' מיטס, החליט קצין התגמולים שלא לשנות מהחלטתו הקודמת. על החלטה זו הוגש ערעור לועדת הערעורים (ע"נ 1040/09).

פסק דינה של ועדת הערעורים

ועדת הערעורים (השופטת בדימוס ט' שחף, ד"ר ק' שניידמן ומר ל' פלד) דחתה את הערעור. ועדת הערעורים קבעה כי אף בהינתן שבשל החוסר הרפואי ברישומיה של המנוחה עובר נטל ההוכחה לקצין התגמולים, עדיין הוכח כי האיחור באבחון מחלתה של המנוחה לא פגע בסיכויי הישרדותה. בהחלטה זו נסמכה ועדת הערעורים על חוות דעתה של פרופ' מיטס, לפיה הגורם המשפיע על התפתחות המחלה וסיכויי ההחלמה אינו מועד האבחון, אלא מאפייניה הביולוגיים של המחלה. הועדה הסבירה כי שלא כמו חוות דעתו של פרופ' אור, חוות דעתה של פרופ' מיטס התייחסה למצב הספציפי בו היתה המנוחה, בהתאם לסוג המחלה, השלב בו אובחנה ואופן הטיפול בה, ובפרט ביחס לנסיגתה של המחלה וחזרתה ביתר שאת לאחר מכן. הועדה ציינה עוד כי היא מוצאת סתירה מסויימת בין חוות דעתו הראשונה של פרופ' אור, בה סבר שניתן היה לאבחן את המחלה כבר בחודש יוני 2000, לבין חוות דעתו המשלימה ממנה עולה כי בספטמבר 2000 היתה המחלה רק בשלב התחלתי. הועדה המשיכה וסקרה את רישומה הרפואי של המנוחה וקבעה כי עולה ממנו שמהלך המחלה לא היה אופייני. עוד צויין כי סוג הטיפול שבוצע המנוחה לא היה קשור למועד אבחנת המחלה. לאור האמור, קבעה הועדה כי אף אם היה איחור של כחודש וחצי באבחון מחלתה של המנוחה, לא היה בכך כדי לשנות ממהלך המחלה או להביא להחמרה בה ולא נגרמה בעטיו האטה בסיכויי החלמתה של המנוחה. הועדה המשיכה וקבעה כי לאור האמור לא ניתן לומר כי הטיפול במנוחה נעשה תוך סטיה מ"כללי האמנות הרפואית".

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

המבקשים הגישו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לבית המשפט המחוזי. לטענתם, שילוב רשלנותם של גורמי הרפואה בצבא, אשר לא התייחסו במועד לאנמיה החמורה שעלתה מבדיקת הדם, יחד עם הנזק הראייתי שנגרם למבקשים בשל הרישום הרפואי החסר, מנע מהמבקשים להוכיח את התזה לפיה באמצע ספטמבר המחלה עדיין לא התפשטה באופן מסיבי וסיכויי החלמתה של המנוחה היו טובים יותר. כמו כן, הלינו המבקשים על קביעת הועדה לפיה הטיפול במנוחה נעשה על פי "כללי האמנות הרפואית". מנגד, טען קצין התגמולים כי אין מקום להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי בהליכים לפי חוק הנכים. כמו כן, נטען כי אף בהינתן היפוך הנטל, הרי שלא הוכח כי נגרם למנוחה נזק בדמות פגיעה בסיכויי ההחלמה בשל האיחור באבחון מחלתה. 

בית המשפט המחוזי קבע תחילה כי הטיפול במנוחה נעשה שלא על פי כללי האמנות הרפואית, וזאת משאין מחלוקת כי ממצאי בדיקת הדם החמורים מיום 18.9.2000 זכו להתייחסות אך כעבור שלושה שבועות, בניגוד לנהלים המחייבים. עם זאת, הובהר כי סטייה מכללי האמנות הרפואית אין משמעה בהכרח רשלנות. בית המשפט המשיך וקבע כי אין צורך להכריע בשאלת תחולת דוקטרינת הנזק הראייתי על תביעות לפי חוק הנכים, וזאת משום שעל פי הלכת שוקרון, במקרה של אבחון מאוחר, ניתן לראות בעצם האיחור משום "נזק ראייתי", המעביר את נטל ההוכחה לשכמו של קצין התגמולים. עם זאת, בית המשפט ציין כי הועדה שללה היתכנות של קשר סיבתי בין האיחור באבחון המחלה לבין סיכויי ההחלמה של המנוחה, וכי בהתאם להוראת סעיף 34 לחוק הנכים אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו.

נימוקי הבקשה

המבקשים - באמצעות בא כוחם, עו"ד צ' אושרי - טוענים כי בית המשפט קמא נפל לכלל טעות עובדתית-לוגית, העולה לכדי טעות משפטית, כאשר שלל את הקשר הסיבתי בין האיחור באבחון מחלת הסרטן "הדוהרת" של המנוחה לבין הנזק שנגרם לה. המבקשים סומכים ידיהם על חלקים מעדותה של פרופ' מיטס, לפיהם כאשר המחלה מפושטת למדיאסטינום הפרוגנוזה פחות טובה. לטענת המבקשים, לא ניתן לדעת אם היתה מעורבות של המדיאסטינום בחודש ספטמבר 2000, וזאת בשל החסר הראייתי ברישומיה הרפואיים של המנוחה, אשר מעביר את נטל ההוכחה לכתפי קצין התגמולים. המסקנה ההכרחית הינה כי בשל האיחור באבחון מחלתה של המנוחה נגרמה החמרה במצבה.

תגובת המשיב

המשיב - באמצעות באת כוחו, עו"ד ש' מן אורין - טוען כי הבקשה דנן אינה מעוררת עניין ציבורי או רחב אשר יש בו כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". המשיב מדגיש כי בקשה זו מכוונת נגד קביעותיה העובדתיות של הערכאה דלמטה, קביעות אשר, לפי סעיף 34 לחוק הנכים, לא ניתן לערער עליהן ובוודאי שכך במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. המשיב מוסיף כי אף לגופו של עניין אין לקבל את הערעור, וזאת משום שעל פי קביעתן של הערכאות דלמטה ובהתאם לממצאים הרפואיים והעובדתיים, מועד אבחון מחלתה של המנוחה לא השפיע על מהלך המחלה ותוצאותיה הקשות, אלא מה שחרץ את גורלה של המנוחה היה הביולוגיה של המחלה בה לקתה.  

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בהחלטת ועדת הערעורים ובית המשפט המחוזי, בחוות דעת המומחים מטעם שני הצדדים, בנימוקי הבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל להיעתר לבקשה.